כשצפיתי השבוע בדבריו הקשים של משה קצב, שהחלו בנימת כאב, עברו לפסים של כעס וזעם, נמשכו בהאשמות כנגד גופי אכיפת החוק והיועץ המשפטי לממשלה והסתיימו בהשתלחות חסרת רסן ובדברי הסתה נגד התקשורת, לא יכולתי שלא לחוש, לרגע קט, רחמים כלפיו, לנוכח העליבות שאליה הגיע כשדפק על השולחן, צרח והתעמת עם עיתונאי כתגרן בשוק. מפתה לומר בהקשר זה כי "כך חולפת תהילת עולם", אך לקצב מעולם לא היתה תהילה: הוא מעולם לא התרומם מגובה הבינוניות האפורה, ואפילו עשתונותיו, שאותן איבד השבוע, לא היו משהו להתפאר בו

אילו המשיך לעטות על פניו את מסיכת הטוהר שבה התהדר, מסיכה שבאמצעותה הצליח לעבוד עלינו שנים רבות מדי, אולי היה זוכה לימי חסד נוספים. במקום זאת, בחר - באופן תמוה - בנימה תוקפנית, שוודאי אינה מסייעת לאדם שמואשם באינוס ותקיפה

למען גילוי נאות, אציין שאני מכיר את קצב מזה שנים רבות ומנהל עימו קשר ידידות לא קבוע מאז פגשתיו לראשונה, בראשית שנות השישים, כששימש ככתב איזורי זוטר בידיעות אחרונות. בתפקידו זה לא הוכיח קצב כשרון מיוחד, ואולי משום כך לא ראה את ייעודו המקצועי כעיתונאי מן המניין, אך אי אפשר היה שלא לזקוף לזכותו את העובדה שהצליח לפרוץ את מעגל הנחשלות בעיירת מגוריו (כיום עיר) קריית-מלאכי, השלים לימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית ושימש, במקביל לעבודתו העיתונאית, כמורה בבית ספר תיכון

כבר בגיל צעיר נדבק קצב בחיידק הפוליטי, כשנבחר לשמש כראש מועצת קריית-מלאכי. היה זה מנחם בגין שסלל את דרכו מהביצה המקומית לפוליטיקה הארצית: בשלהי שנות השישים החליט בגין, איש בעל חזון, לטפח קבוצת מנהיגים מקומיים בני עדות המזרח בעיירות הפיתוח וסלל את דרכם אל מרכז תנועת החירות, ובהמשך אל הכנסת. עם קבוצה זו נמנו, בין היתר, דוד לוי, מאיר שטרית, שאול עמור ומשה קצב

קצב, שניחן בחושים פוליטיים מחודדים (כאשר שוחחנו בערבי בחירות, תחזיותיו המוקדמות היו תמיד פחות או יותר מדויקות), הקפיד מאז ומתמיד להופיע כאיש נעים הליכות, חבר לעת צרה, פוליטיקאי שמתרחק מריב ומדון, חבר כנסת אדיב. למרבה האירוניה, הוא אף נבחר בשעתו על-ידי הכתבים הפרלמנטריים כחבר הכנסת המנומס ביותר. אבל מי שהכיר אותו מקרוב, ידע כי משה ניחן בתכונות של קצב ויודע לשפד את יריביו, במפלגה ומחוצה לה, באמצעות עבודה נקייה מאחורי הקלעים, בלי להשאיר עקבות. הוא עשה זאת לרוב בסיועם הפעיל של אילי הון ואנשי עסקים שתמכו בו בכל מאבקיו הפוליטיים, ולפעמים בשיתוף פעולה סמוי עם אנשים בעלי עבר פלילי מפוקפק, רובם ככולם בני עדתו, שביקשו לראות בו שליח, אולי מבלי שהוא עצמו התכוון לכך. בדרך אל הפסגה הפוליטית, כל מעצוריו - אם היו כאלה - נעלמו. דווקא קצב, אדם מסורתי, התעלם מתפילת הימים הנוראים: " אל תפנה ליצר

לא בכדי חקרה המשטרה חשדות - שלא הבשילו לכדי ראיות משפטיות - שלפיהן פעל קצב באופן חריג להעניק חנינות לעבריינים שתומכיו חפצו ביקרם. ואולי לא במקרה חוקרת עדיין המשטרה חשדות שלפיהם גייסו מקורביו של קצב, כביכול ללא ידיעתו, את אחד מבכירי העולם התחתון כדי לאסוף חומרים על התנהגות מוסרית מפוקפקת של הנשים שהעידו נגד הנשיא במשטרה. אצל קצב, המטרה לא רק מקדשת את האמצעים, אלא אף משכללת אותם

כשהכריז השבוע קצב שלאורך כל חייו הציבוריים נהג בניקיון כפיים, היו לי ספקות בקשר לכושר זיכרונו. אמנם, בניגוד לנבחרי ציבור רבים שנחקרו באופן סדרתי על-ידי גופי אכיפת החוק, הוא פגש את חוקרי המשטרה לראשונה רק בחודשים האחרונים, אך סוד גלוי הוא שקצב טייל תמיד בתחום האפור של אי שמירת האתיקה הציבורית והתקרבות מסוכנת לעקיפת החוק. כך נהג, למשל, כשנסע כמה פעמים עם בני משפחתו לחו"ל על חשבון בעלי קזינו וחמק מלתת על כך את הדין; כך נהג בשורה ארוכה של מינויים פוליטיים במשרדי הממשלה שבהם כיהן, עבירות שבגינן עומד כיום לדין השר לשעבר ח"כ צחי הנגבי; וכך נהג בנדיבותו הרבה בקבלת מתנות, סוגיה שמאז ומתמיד היתה בעייתית אצלו, שהרי שונא מתנות יחיה, אך אוהב מתנות יחיה טוב יותר. למרבה האירוניה, אחד מסעיפי כתב האישום המתגבש נגדו מתייחס דווקא למתנות שהוא לא קיבל, אלא העניק - באירועים משפחתיים ופרטיים - על חשבון הקופה הציבורית, כמה מפתיע

בחדר עבודתי תלוי תצלום מחויך של קצב ושלי, עדות לאירוע שבו העניק לי בשעתו אות הוקרה בגין פעילותי למען ילדים נכים. בניגוד לכמה אישי ציבור שהתפארו השבוע שהסירו את תצלום הנשיא מקיר לשכותיהם, אני מותיר את תצלומנו המשותף על הקיר, בין היתר משום שבאיש הזה יש גם צדדים אחרים, חיוביים, שאני רואה לעצמי חובה אישית ומקצועית לציינם, גם אם מעשיו האחרונים ממיטים קלון על אישיותו

לפני כשנתיים הזמין קצב את ראשי עמותת אומ"ץ למאבק בשחיתות, ואני ביניהם, אל משכנו, לשיחה שבמהלכה הביע דאגה רבה לנוכח הידרדרותה המוסרית של החברה הישראלית והתגברות מעשי האלימות, אשר אותם הוא קושר להשחתה הכללית במדינה. הוא הודיע על צירוף נציגינו לוועדה ממלכתית לבחינת סדרי הממשל במדינה, בראשות נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור (הוועדה הגישה בימים אלה את המלצותיה), והפציר בנו ללחוץ על משרד המשפטים להרחיב את התחיקה בנושא ההגנה על חושפי שחיתויות

אני מכיר לו טובה גם על היחלצותו למען הנצחתם של "נידוני קהיר", צעירים יהודים ילידי מצרים שגויסו בראשית שנות החמישים על-ידי המודיעין הצבאי הישראלי כיחידת איסוף סמויה, ובשנת 1954 הופעלו כיחידה מבצעית, ניסו לבצע שורה של פעולות חבלה ונלכדו. שניים מהם הועלו לגרדום, והאחרים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות בליווי עבודת פרך. מקס בינט, קצין מודיעין של צה"ל, שנחשף אף הוא, שלח יד בנפשו

חברי החוליה הופקרו בכלא המצרי, למרות שהיתה הזדמנות לשחררם לאחר מבצע קדש ב-1956, במסגרת חילופי שבויים. רק לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו חלקם ארצה, אך במהלך השנים מאז לא זכו להכרה ממלכתית פומבית ולתודת האומה. אחד מהם, פיליפ נתנזון המנוח, חבר אישי שלי, השביע אותי לפני מותו לפעול למענם, כדי שפעילותם למען המדינה תקבל גושפנקא. פנייה ראשונה אל ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, העלתה חרס, אולי משום ששרון חשש להרגיז את המצרים, או את כמה מחבריו בצמרת צה"ל, ואולי למנוע פגיעה בזכרו של משה דיין, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, שהתנגד לשחרורם

הנשיא נענה לבקשתי. בטקס ממלכתי מרשים שנערך במשכנו, טקס שאותו נתבקשתי להנחות, קיבלו נידונים שנותרו בחיים ובני משפחותיהם את תעודת ההוקרה וההכרה. נאום הנשיא, אשר היתה לי הזכות לכותבו, העניק לו יוקרה, הערכה וכבוד בציבור. ההבדל בינו לבין הנאום שנשא הנשיא השבוע הוא כמרחק שמים מארץ