כל מי שלא ראה את שמחת העלייה לחומש, את שמחת הדלקת הנרות על כיפת הביטון של הבריכה, את שמחת ההתחברות לבית, לנחלה ולמקום ואת שמחת ביצוע המשימה, לא ראה שמחה מימיו. ובוודאי לא שמחה כתומה.
אך אסור להגזים בהיסחפות: "חומש תחילה" אמור לחדש את ימי חומש ולא רק לגעת במקום. לכן, הדלקת הנר היא רק הצעד הראשון
"חומש תחילה" זה לבנות את חומש, זה לטעת בה כרמים, זה לראות בגניה ולאורך שדרת דני יהודה, שרק מעקה הבטון שלה נותר, ילדים רצים. "חומש תחילה" זה להתניע את התיקון הגדול. התיקון הגדול הוא, כמובן, גלגול כל השטיח חזרה, תיקון כל ה"היתנתקות" ובניית כל הישובים הפורחים שהוחרבו בפשע ההוא, קימום כל המשפחות שנקרעו, שיקום כל צה"ל וכוח המגן שנכתשו אז ומאז, וכמובן, הצלת האומה כולה
בחומש האמת מסנוורת: בחומש רואים עד כמה ארובות חדרה קרובות, עד כמה המקום חיוני ועד כמה החורבן היה איוולת, עד כמה הפשע היה חסר פשר, עד כמה מנוולת היתה כל מכבסת ההבטחות, עד כמה חולני היה המוח שיצר כזו עוולה, אך גם: עד כמה התיקון אפשרי במיידית
חומש היא המגדלור. היא גם צופה, וגם אפשרית: גם נגישה, גם ריקה, גם מוכנה לשיקום, גם משפטית שלנו, ובעצם גם קיימת. קיימת, כי הגרעין שלה חי וקיים ומחובר ומתרחב, חולם על שיבה ונחוש לממשה
ומהמטרה הגדולה, לכמה הבהקים של העלייה עצמה
השגת היעד
יותר מ-1000 עולים הצליחו להגיע ולהדליק את הנר הרביעי בחומש. כולם, פרט לעולה אחת, רינה קושלנד מקרית-ספר, גם צלחו בשלום. זו ההזדמנות לאחל לרינה שנדקרה, על ידי ערבים בבורקה, החלמה שלמה ומהירה. יעד המבצע שהוגדר על ידי הצוות המוביל: להדליק נר רביעי בחומש הושג במלואו, בגדול, בגלוי, מראש ההר ובפרסום: כיאות לחנוכה
כוחותינו
המחנה הכתום לא התייאש. הוא חי וצומח ומאמין, ודרוך לקראת פקודה. מבחינה זו, אין לקחת ברצינות אפילו את דיבוריו שלו על התייאשות לכאורה. אפילו ערן שטרנברג שטרח כל כך להסביר לי למה הגישה לא נכונה וחבל"ז התייצב, ועלה והגיע. משפחה שהגיעה איתי למחסום עם טרנטה שנת תרפ"פו, זאטוט בן שנתיים ויונק, לא חשבה פעמים, השאירה את המכונית, פרסה את העגלות ושמה צעדיה (דרך אגב, אודה אם תיצרו קשר). היו עולים לחומש שהלכו יותר מ-20 ק"מ ממחסום ג'ינספוט, בדרכי חתחתים והגיעו. מחסומים נעקפו, בהתאם להנחיות שיצאו, אך תוך יוזמה עצמית מרשימה. יש כאלה שנתפסו בבוקר וחזרו אחר הצהריים לקיים "כי שבע יפול עולה לחומש וקם, ובנה". עולים מהבוקר התחבאו במערה במקום חמש שעות, עד להגעת כלל הכוח. עלו נוער, מבוגרים, זקנים, טף ונשים בהריון. אמנם עיקר הכוח היה כתום חובש כיפה או שמלה ארוכה, אך היו ובאופן משמעותי לובשי חרדים, ונושאי כיפה בכיס. פסיפס ססגוני של נאמני ארץ-ישראל והקיום היהודי, מכל קצוות הארץ. כמובן, שהיו יכולים להגיע הרבה יותר. כמובן שלגייס (ועוד ברמזים...) מהיום למחר, זה לא פשוט. אך הפוטנציאל קיים וגדל
צה"ל ומשטרת ישראל
הדברים הבאים אולי לא ימצאו חן בעיני מאן דהוא, אך לי זו נראית האמת: צה"ל, ובמידה פחותה משטרת ישראל (בוודאי לא כל פרשיה..), שמחו להיות "מופתעים" על ידינו. הם הרגישו טוב לא להיות "מוכנים מנטאלית" ל"משימה לאומית" חדשה, ולא להיות מוסתים ע"י הדרג שגנב לנו את המדינה. הם חזרו, לפחות לרגע, להיות כוח ביטחון יהודי: לא נאנסים לחבוט ביהודים "ברגישות ובנחישות" ולא מפנים באטימות. במידת יכולתם להתבטא ולנקוט יוזמות מקומיות (כמו למשל, האבטחה מפני זריקת אבנים בבורקה, וה"יוזמה" להיות נעקפים), זהות היעדים היתה ממש כתובה באוויר. קשה לחתום שמעתה הוסר לחלוטין הכישוף הרע מצה"ל, אך סביר להניח שפעולה נכונה מצידנו תעודד את תהליך ההבראה. פעולה נכונה, כולל כמובן גם יוזמה וגם ח"ח חיזוק חיובי
מבצעים
מסיבות ברורות, אין כאן פירוט אמיתי
היעד היה ברור: להדליק נר רביעי של חנוכה בחומש, מטרה זו הועברה בכתב לכל העולים. יעד זה בהגדרתו היה ממש ההיפך מה"לצאת ידי חובה" הישן: "ניסינו ככל יכולתנו", מימי מאבק פשע-ה"היתנתקות" המפוספס. התכנון להשיג את היעד לקח בחשבון הרבה מאמצים במקביל ובדירוג. בהתאמה מירבית לקבוצות השונות ולעולים השונים: באופי, בזמן ובמקום. מה שלא רצינו שידלוף, לא דלף (וגם זה בניגוד לכפר מימון!). היו חיתוכים להשיג את המטרה בלי להיכנס למלכודות עם הראש בקיר, והיה תיקון מסלולים בזמן אמת: בשטח, עקב קריאת מפה נכונה ותקשורת טובה מצד המובילים
הערת סיכום
רבים הטילו ספק באפשרות להפוך את הקערה על פיה: מכיוון שאיננו ארגון צבאי, מכיוון שאיננו מקבלים אגורה שחוקה אחת על מעשינו, מכיוון שהתשקורת הישראליסטית מעוותת ומסלפת ומסיתה ומכיוון שאין לנו שום מימון. אך בחומש הובהר שוב: כל אחד במחנה יכול ליזום, לעשות ו...לקבוע
כל אחד חשוב. כן, אין לך תחליף, ו"חומש תחילה" רק יצא לדרך
