הפינוי של כ-1,500 המשפחות מרצועת עזה יעלה לקופת המדינה 8.5 מיליארדי שקלים, במחירים של היום. 2.5 מיליארד מהסכום הזה יועדו למטרות צבאיות, כל היתר לאזרחיות. לצורך הפינוי נחקק חוק מיוחד - "פינוי-פיצוי" - שעבר מקצות שיפורים לטובת המפונים. תחילה במליאת הכנסת, אחר-כך בוועדות ולבסוף בבית-המשפט. עלות הפיצויים במסגרת החוק על תיקוניו נאמדת בכ-5 מיליארדי שקלים. בסמוך לפינוי התברר שיש צורך דחוף לדאוג גם למגורים זמניים, שעלותם תסתכם במיליארד שקלים.

תוכנית ההתנתקות-ההתכנסות-הפינוי של אהוד אולמרט עשויה לחול על 20,000 משפחות, כ-90 אלף מתיישבים ביהודה ושומרון. חלקם יפונו לתוך גבולות 1967 וחלקם ל"גושי ההתנחלויות שיש עליהם הסכמה". מה המשמעות הכלכלית של מבצע ענק ממדים כזה?

 

• על-פי המודל של חוק פינוי-פיצוי, תהיה מדינת ישראל חייבת לשלם ל-20 אלף המשפחות המפונות פיצויים ישירים בסדר גודל של 66 מיליארדי שקלים.
• על-פי תקדים ההתנתקות מעזה, יתווספו לכך עלויות של דיור זמני, העברות ותשתיות בהיקף של עוד כ-13 מיליארד שקלים.
• במשרד הביטחון מעריכים את עלות ההתנתקות החד-צדדית ביהודה ושומרון, במונחים צבאיים נטו, בכ-16 מיליארדי שקלים.
• וכך הגענו לאומדן ראשוני של עלות ההתנתקות השנייה: 95 מיליארדי שקלים, שהם 20 מיליארד דולר, שהם 17% מהתוצר המקומי של מדינת ישראל. וזה לא סוף הסיפור. רחוק מכך.
  

 

את רוב המתיישבים מעזה אפשר היה להעביר ליישובים קיימים בגבולותיה של ישראל, ורק עבור חלקם נבנה אתר מגורים חדש בחולות ניצנים. בכך נחסכה ההוצאה האדירה הכרוכה בהקמת ערים חדשות ושכונות חדשות. אבל כדי לספק מגורים ל-90 אלף מתנחלים, מפונים וממורמרים, יהיה הכרח להשקיע משאבים ציבוריים גדולים מאוד בתכנון ופיתוח של יישובים, ערים וכפרים. ומי ידאג לתעסוקה של אלפי המפרנסים ממשפחות המפונים מיהודה ושומרון? איפה יהיו הג'ובים שיתאימו להם? רבים מביניהם יפלו כמעמסה על הקופה התקציבית.

 

לסיכום: העלות הכלכלית של תוכנית ההתנתקות-התכנסות נוסח אולמרט היא 120 מיליארדי שקלים, 25 מיליארד דולר. וזאת מבלי לקחת בחשבון חריגות מהתקציב המאושר, סטיות מהאומדנים, צווארי בקבוק בביצוע והבעיה של אי-הסכמה לאומית. לשם השוואה: כל תקציבה של ממשלת ישראל ב-2006, ללא החזר חובות, יהיה 230 מיליארדי שקלים. כל תקציב הביטחון יהיה 46 מיליארדי שקלים. התקציב הארבע-שנתי של המלחמה בעוני יהיה 9 מיליארדי שקלים. והפינוי החד-צדדי צריך לעלות 120 מיליארדי שקלים. מי ישלם? מי ישלם?

 

תשכחו מהדוד סם

 

האמריקנים לא ישלמו. במהלך ההתנתקות מעזה ביקשה ישראל מהממשל של בוש שני מיליארדי דולרים כסיוע צבאי בהעתקת מחנות צה"ל וכהשקעה בפיתוח הנגב והגליל (כדי לא לבקש כסף לפיצויים למתנחלים). לא קיבלנו אפילו סנט אחד. העובדה שכל העלות של הנסיגה - 8.5 מיליארדי שקלים - נפלה על משלם המסים הישראלי, מקרינה לרעה על האפשרות שממשל אמריקני כלשהו יאות לממן לנו בעתיד תוכנית התנתקות חד-צדדית נוספת. מה עוד שהתוכנית הזו, כפי שהוצגה לציבור על-ידי ממלא-מקום ראש הממשלה, כוללת גם סיפוח לא מבוטל של שטחים פלסטיניים. בלתי-אפשרי לראות את האמריקנים נותנים כסף לממשלת ישראל כסיוע במהלך מדיני הכרוך בסיפוח ללא הסכמה של גושי התנחלויות. הם הרי לא היו מוכנים לממן ולו קילומטר אחד של גדר ההפרדה.

 

האם תוכל ישראל לגייס לצורך ההתנתקות אשראי בחוץ לארץ? ודאי שלא. משקיעים זרים מוכנים לממן רק פרויקטים לאומיים שנושאים תשואה כלכלית חיובית. כך, למשל, יכלה ישראל (בעזרת ערבויות אמריקניות) לגייס בעבר 9 מיליארד דולר לקליטת העלייה מברית-המועצות לשעבר. העלייה העצימה את המשק הישראלי, האיצה את הצמיחה והייצוא והייתה גורם מרכזי לפריחת ענף ההיי-טק. היה כדאי להשקיע בהבאתה וקליטתה.

 

הנסיגה מיהודה ושומרון והעברת המתנחלים ממקום למקום לא יגדילו את הפוטנציאל הצמיחה של ישראל, והן אינן בגדר השקעה במחקר ופיתוח או בהון יצרני. לכן, אין מה לצפות לאשראי נוח ממוסדות כלכליים בינלאומיים כמו הבנק העולמי. ישראל, בדירוג של הבנק העולמי, היא מדינה מפותחת, שלא זכאית למימון מוזל. מה גם שהבנק העולמי מוגבל אף יותר מוושינגטון במשחקי פוליטיקה.

 

האם יהדות העולם תעזור? האם הסוכנות היהודית תערוך מגבית חירום? הבה נניח שכך ייעשה, ושהיהודים בעולם יכניסו ידיים עמוק לכיסיהם ויתרמו לתוכנית ההתנתקות השנייה, גם כשלא תהיה עליה הסכמה לאומית בישראל. כמה יתנו? מיליארד דולר? שני מיליארד? יישארו למימון 23 מיליארד דולר.

 

קיים סיכוי אחד ויחיד לסיוע כלכלי אמריקני ובינלאומי לפינוי ההתנחלויות ולקביעת גבולות ישראל ביהודה ושומרון. כפי שהתברר בפסגת קמפ-דיוויד, הממשל יהיה מוכן להושיט עזרה כספית נדיבה (דובר אז על 20 מיליארד דולר) ליישובו הסופי של הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים, בתנאי שגם מדינות אחרות יתרמו ושהסיוע יינתן הן לפלסטינים והן לישראלים. לכך דרוש פרטנר. לכך דרוש שיח. לכך דרוש הסדר. לא חד-צדדיות, אפילו לא כזו שהעולם רואה אותה בחיוב. הסירוב האמריקני לסייע כספית לממשלת ישראל בנסיגה מעזה - נסיגה שהנשיא בוש והקונגרס בירכו עליה - מלמד שמימון לעוד התנתקויות חד-צדדיות לא יהיה, ואין מה לחכות לו.

 

תשכחו מהמאבק בעוני 

 

אם כך, זה ייפול עלינו. אנחנו נשלם. וכדי שנממן את ההתנתקות החד-צדדית השנייה מכיסנו, צריכה כל משפחה ישראלית להעביר לקופת האוצר 70 אלף שקלים במשך שלוש עד ארבע שנים. אולמרט הכריז כי ממשלתו תייצב חד-צדדית את גבולותיה של ישראל עד סיום כהונתה. איך נעביר את 70 אלף השקלים לאוצר? או במסים או במלוות חובה. שתי האופציות לא מלבבות. השימוש במלווה חובה כמכשיר של ספיגת כספים מהציבור לא מומלץ מבחינה כלכלית. הוא יקר לממשלה, הוא מעורפל לאזרח ופוגע במעמדו ובדירוגו של המשק בשווקי ההון. ממשלות ישראל לא השתמשו במלוות חובה מאז הכישלון של "מלווה שלום הגליל".

 

אך גם המסים הם מכה לא קטנה: תוספת של 40 מיליארד שקלים מסים בשנה, למשך שלוש שנים, משמעותה העלאה חדה מאוד בשיעורי מס ההכנסה (אולי תחת הכותרת של "מס יסף לביסוס הגבולות") ובמסים עקיפים שונים, כמו מס על דלק. במונחים של נטל על המשק, מימון התוכנית הוא מבצע הדומה בהיקפו היחסי לסיפוח מזרח גרמניה למערב גרמניה. בשני הבדלים, ולא לטובתנו: גרמניה עשירה בהרבה מישראל, ולא הייתה באומה הגרמנית מחלוקת על הצורך בסיפוח.

 

איש אינו יודע כמה השקיע הציבור הישראלי עד כה בהקמת ההתנחלויות. זהו סוד כלכלי כמוס שכבר לא יפוענח. מחיר הפינוי יהיה, לעומת זאת, גלוי ושקוף. בלשון הכלכלנים, הוא ייחשב ל"עומס מת". בלשונם של אזרחי ישראל, אשר ייאלצו לשלם הרבה יותר מסים, לרדת ברמת חייהם, להדק את החגורה ולשכוח מתוכניות חברתיות כמו המאבק בעוני או רפורמה בחינוך - העומס יהיה חי מאוד. חי וכאוב.