האם לדור יש בכלל פנים? ואם יש לו, האם אלה פני הכלב או פניו של ארקדי גיידמק? וכלום שליח הציבור עדיין יצטרך מחרתיים, לפני תפילת כל-נדרי, להתיר לנו להתפלל עם העבריינים
בכמה סקרים שחתמו את תשס"ו הוא נבחר כאיש השנה - במקום הראשון או רק כשני לחיילי המילואים. ראשי רשויות מקומיות ואנשי אקדמיה המליצו עליו לקבלת פרס ישראל על מפעל חיים. אפשר שביום העצמאות נזכה לראותו מקבל את הפרס מידיו של נשיא המדינה; במעמד הזה לא יהיה צורך להכריז על נבצרו
מפעל החיים של גיידמק הוא מפעל מוות. את הונו העצום - מי יעריך את שיעורו - עשה בעסקות של נשק ויהלומים באנגולה, ואיזו מהעסקות מלוכלכת יותר. היהלומים מוגדרים בעולם "יהלומי הדמים", שפירנסו ועדיין מפרנסים את מלחמות האזרחים האיומות באפריקה כולה וגם באנגולה; והנפט נשפך על מדורות הענק ששרפו אנשים, בעלי חיים ויערות גשם. מי שאיננו יודע מה עולל סחר היהלומים והנפט למיליוני אנגולזים, יקרא את ספרן החדש של תמר גולן ותמר רון על שליחותן במדינה האומללה - יקרא ויידע
כאות הוקרה על תרומתו לשפיכות הדמים, ניתן לגיידמק דרכון דיפלומטי של אנגולה, שבו הוא מחזיק עד היום, ובעזרתו הוא מצליח לנוע בעולם למרות צו המעצר הבינלאומי שהוציאה נגדו ממשלת צרפת, ואשר בגינו הוא חושש להגיע למערב אירופה
לעבריינים בינלאומיים יש תירוץ קבוע: רודפים אותם בשל שיקולים פוליטיים; ולעבריינים יהודים מזומן עוד תירוץ: רודפים אותם בשל מניעים אנטישמיים. יהודים שסרחו ומעלו ושיחדו והונו הם בני מזל: להם ולכספם יש לאן להימלט, ובארץ המקלט הם מלבינים גם את שמם וגם את הונם. מדינת ישראל תקלוט אותם ותחבק אותם, ובעבור גמילות חסדים אף תטהר אותם ואת שרציהם. גיידמק עצמו - איש לגמרי לא טיפש - היטיב לנסח בראיון ל"ידיעות אחרונות" בערב ראש השנה: "כמה אנשים אתם מכירים שיש להם בעיות עם היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל), שנתפשים כאוליגרכים ועדיין ממליצים עליהם לפרס ישראל ולתואר איש השנה וצועקים להם ברחוב ?גיידמק מלך'
גיידמק כבר הצליח לבסס כאן את מעמדו, והוא היום מלך ישראל. הכל המחזרים על פתחיו - פוליטיקאים, אנשי צבא, ראשי רשויות ועמותות, עסקני ספורט וסתם אזרחים בצר להם. הייתי רוצה להאמין שלו ידעו יותר על מקורות כספו העכורים, היו מתרחקים ממנו
אין זאת אלא אמונת שווא: מה אכפת לפליטי הצפון, שבאדיבותו פונו לחוף ניצנים, מנין בא הכסף; אכפת להם לאן הוא הולך. ומה אכפת ליושבי היציעים בטדי מה עשו יהלומיו וזיכיונות הנפט שלו למיליוני אפריקנים: האם אין אלה אותם שחורים שאת פניהם מלבינים, כאשר מנהמים ומהמהמים לעברם מהיציע כמו היו קופים
וישמן גיידמק מנחת ומכבוד מלכים - ויבעט. לאחר שעבר בהצלחה מסחררת ראש את מבחן ההתערות וההכשר, הוא עצמו בועט במטהריו: ההנהגה הישראלית, למעט אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו, כושלת ומכשילה, משטרת ישראל מושחתת וזוממת, היועץ המשפטי מועל בתפקידו, נתן שרנסקי הוא "סתם אדם, איש בלי עבודה וממקום שאף אחד לא שמע עליו", הקיבוץ הוא יצרי, תחרותי ומפלה ככל חברה אחרת, ובכלל - "התחלתי להבין שישראל לא שונה מכל מדינה, ושהציפיות והחלומות שלי ממנה היו מוגזמים מאוד". אין ספק שגיידמק חונן בתפישה מהירה ובהירה
התהפכו היוצרות: לא ישראל מעניקה לאורח המתאזרח לגיטימציה, אלא הוא מעניק לה את ציוניה, ואבוי - היא לא עוברת את מבחן גיידמק; הנורמות המקובלות עליו גבוהות מדי בשבילה. אולי ישראל תסכים לתת לו את הפרס הקרוי על שמה, אך הוא מצדו לא ייתן לה פרסים אלא נדבות בלבד. כלום יש הוכחה יותר חותכת לאמיתות קטרוגיו
זה מה שקורה וחייב לקרות, כאשר מדינה מציעה את עצמה למכירה; ואם מוכרים אז יימצאו קונים במחיר מציאה. במקום שאזרחים מופקרים לנפשם, תמיד יצוץ לו המיליארדר שיאסוף אותם אל חיקו בעלות של ביצים עזובות. ארקדי גיידמק הוא עכשיו המדינה, הוא פני הדור, וככה אנחנו נראים
למראיינים שלו, רונן ברגמן ואמירה לם, הוא סיפר על השתלמות חדשה שלו. בתזמורת הקאמרטה מירושלים, שגם בה הוא תומך, מלמדים אותו לנגן בסקסופון: "תנו לי עוד כמה שבועות ואני אהיה יותר טוב מקלינטון". כולם כאן מנגנים בזמן האחרון - אהוד אולמרט בפסנתר, גיידמק בסקסופון - איזו אורקסטרה - ואיה האיש שניגן בכינור ובאמצע המנגינה שקע לו בתרדמת. האם ריח שריפה עולה באפי? האם ירושלים בוערת
2
פעם, כשהייתי איש חשוב, גם אלי פנו צלמים והציעו לי הצעות משונות ודי מגונות: למה לא נצלם אותך בעמידת ראש או ידיים, בחצי עירום או בבגד ים, למה לא תשב על אבטיח, תרים משקולות לתמונת שער, למה לא נחבוש תרבוש לראשך. ולקראת פורים, הם תמיד מוכנים, הצלמים ועורכיהם, שתשתטה בתחפושת למען קוראיהם
מה פתאום נזכרתי? כי בערב ראש השנה צדו עיני בעיתונים כמה צילומים שהזכירו לי נשכחות ונלעגות
ב"ידיעות אחרונות" נתפרסמה תמונת ענק של ריטה, שליוותה את "שיחת הנפש" בינה לבין יאיר לפיד הרגיש: הזמרת שרועה מלוא קומתה הצנועה על ענף עץ מסוקס, המבט המצועף בעיניה, רגל אחת חשופה, ומגופה משתלשל לו סמרטוט לבן, שיכול להיראות כשמלת כלה אך גם כווילון תחרה. הבעת פניה מעידה שהשכיבה על הענף מכאיבה לה, איננה מורגלת, ונדמה שלא בכל יום היא עולה על עצים ומשתטחת על האמירים התמירים; ניכר בה שאין זאת התנוחה החביבה עליה
ריטה היא זמרת טובה, שאלמלא נטייתה המולדת לדרמטיזציה שאין לה שיעור, יכלה להיות זמרת טובה מאוד. מידת האיפוק איננה ממידותיה; קול גדול יש לה, אבל טעם אין לה, ועל כן הסכימה לטפס ענף אחד גבוה מדי, כאילו היתה אמנית מתחילה שזקוקה נואשות ליח"צנות על החוף ובלי נעליים
בלי נעליים הצטלם גם הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק, כשהוא יושב על מדרגות הסלון, מוקף באביזרים אוריינטליים למראה. הראיון אתו היה דווקא די מעניין, רק שקשה להתרכז בתוכן העניינים אל מול רגליים יחפות: האם אלוהים נותן כוח לא רק ליעף אלא גם ליחף? האם שחק מתקשה להיכנס בנעלי עצמו? האם רמטכ"ל שהשיל מדיו אין לו ברירה אלא להשיל גם את נעליו? ואולי, בפשטות, כך הוא מקדם בדרך כלל את אורחיו מהארץ ומחוצה לה
והתמונה השלישית היא תמונת השבוע, תמונת השנה: ראש ממשלתנו עומד על הפסנתר, פורט בקלילות, ועל פניו משוח חיוך פנימי מהורהר של "ליל ירח". תמונה יפה אך גם מפתיעה: אנחנו מכירים את אהוד שנים רבות, ומעולם לא גונב לאוזנינו צליל נגינתו. עד שלא ראינו את הפסנתר ואותו ביום אחד ובשני עיתונים, בכלל לא ידענו שהוא גם פסנתרן
לאחר שנודע לנו במפתיע אך כבדרך אגב דבר פסנתרנותו, מי יעז לנחש אילו כשרונות נוספים הוא מצניע. ולדעתי, איש מדינה שהוא גם איש המוסיקה - עולמו מתרחב ומעמיק, ושוב איננו צר כעולמו של צרצר; אין דומה ראש ממשלה שטוף פוליטיקה-עסקנית לראש ממשלה שחובק כדוד המלך כלי נגינה. זאת דעתי
אנחנו כמעט שכחנו, אבל דווקא אולמרט היה חייב לזכור, שהוא איננו הפסנתרן הראשון בלשכת ראש הממשלה ובמעון השרד. קדם לו אהוד ברק, שעשה לו שם כפסנתרן לעת מצוא, רק שרסיטל היחיד שלו הסתיים באקורדים צורמים למדי. דעת הקהל בישראל - אוי לאותה חרשות - יורה גם בפוליטיקאים הפסנתרנים
ובאשר לתרבות הצילומים והמצטלמים בארצנו, ארשה להציע כבעל ניסיון: רבותי וגבירותי, רדו לכם מהעצים, נעלו נעליים לרגליכם והתרחקו מפסנתרים. לא טוב להצטלם שלא כדרך הטבע, אלא אם כן מטבעכם אתם נוהגים לשבת יחפים על אבטיחים בעונתם
ועצה אתי גם לציבור שעיניים לו: אל תסתכלו בתמונות שהן מבוימות, ובינן לבין תמונת המציאות אין אלא דמיון מלאכותי - לא יותר מפוטו מורגנה
3
בכל זאת יש בהם משהו, ביפאנים. הם לא רק מבצעים חרקירי פוליטי ומתפטרים כשמטוס נופל באמצע הלילה או כשרכבות מהירות מתנגשות באמצע היום; גם בשיא ההצלחה הם פורשים, אנשים משונים
ג'ונאיצ'ירו קואיזומי כיהן כראש ממשלה חמש שנים בלבד. לא היה ליפאן בעידנה החדש ראש ממשלה מוצלח ממנו, מוצלח כמוהו. הוא בסך הכל בן 64, בן גילו של ראש ממשלת ישראל הצעיר
הוא חילץ את ארצו ממשבר כלכלי וחברתי כבד, קירצף את מפלגתו והסיר ממנה את כתמי השחיתות, חולל רפורמות מרחיקות לכת במינהל הציבורי ששקע בביורוקרטיה המנוונת, נפטר מהגווארדיה הוותיקה ומינה שרים חדשים לפי כישורים. יפאן שלאחר קואיזומי היא מדינה לגמרי אחרת שהחליפה כוח וחזון. השבוע הוא פרש סופית ויורשו כבר נבחר
בלכתו הודיע שבכוונתו להקדיש את עצמו למוסיקה, ולא הודיע לפי שעה על כוונה "לעשות לביתו". בניגוד לפסנתרן שלנו, קואיזומי לא הפתיע: הוא מוכר בארצו ובכל העולם כזמר חובב וכנגן גיטרה חשמלית. רק לפני חודשיים, הוא הפליא לנגן ולזמר כאלוויס פרסלי; המאזינים בגרייסלנד מחאו לו כפיים וג'ורג' בוש בראשם: בשים לב לקשיי המלחמה בעיראק ובאפגניסטאן, גם נטיותיו המוסיקליות של נשיא ארצות הברית עלולות להיחשף בקרוב
ואילו אנחנו תקועים עם מנהיגינו - לא לבולעם ולא להקיאם - שלעולם אינם עוזבים מרצונם אלא רק לאחר שמשליכים אותם מכל המדרגות; אינם עוזבים בכישלונותיהם הנוראים ואינם עוזבים בהצלחותיהם, כי מתי היתה כאן הצלחה בפעם האחרונה. דווקא כישלונותיהם מנציחים אותם
גם אם יפלו, הם תמיד קמים כצדיקים ומתכוננים לשיבה אל הבמה, להופעה הבאה, את הקקופוניה שלהם אי אפשר להפסיק. הם מוכרחים להמשיך לנגן
4
אם אהוד אולמרט הדליף את הידיעה על מפגשיו עם הסעודים, ואם תגובתו הגולדאית לגישושי השלום של בשאר אסד היא מלתו האחרונה, כי אז הייתי פורץ לביתו ושובר לו את הפסנתר: המלחמה הבאה כבר מתבשלת בסיר הנפוח, ולו יש עוד החוצפה לנגן
