מי זוכר אותם כיום? ובכן, מסתבר כי כ-120 איש באו ונקבצו לשמוע את יו"ר הכנסת לשעבר, ח"כ ראובן רובי ריבלין, את השר והח"כ לשעבר ד"ר עוזי לנדאו, וכן שלמה נקדימון, יוסף קיסטר וד"ר יצחק אלפסי, מעלים זכרונות. בין הנוכחים היו ח"כ משה כחלון, הח"כים לשעבר ד"ר בנימין זאב בגין ואחותו לאה, עדי אמוראי איש "העבודה", ורבים אחרים שהתגברו על מזג האוויר כדי להתרפק על זכרם של שניים מטובי המנהיגים של האופוזיציה בראשות מנחם בגין ז"ל.

כמנחה הערב, פתחתי ואמרתי דברים אלה:

נתכנסנו להעלות זכרונות ולספר סיפורים על שני אישים,

שני חברי הכנסת,

שניים ממנהיגי תנועת החרות שבאופוזיציה,

שניים שהיו נצים שבנצים,

שני גליצאים, שני ילידי קראקוב שבפולין, שדיבורם העברי עטוף באקצנט פולני,

שני בית"רים, שני חברי האצ"ל,

שני שכנים זה לזה גם במקום עבודתם בכנסת ישראל וגם במקום מגוריהם בשיכון הוותיקים ברמת-גן,

בית מול בית, דלת מול דלת,

שני חברים בלב ובנפש,

שני חולמים ולוחמים,

שני פוליטיקאים חכמים,

שניים שהלכו עשרות שנים בדרך הלאומית כתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי,

שניים שעם כל זאת - היו שונים באישיותם זה מזה.

ד"ר יוחנן בדר וחיים לנדאו זכרם לברכה.

הראשון כלכלן ומשפטן, השני מהנדס,

הראשון איש ועדת הכספים המובהק, השני איש ועדת חוץ וביטחון,

הראשון כבד בהילוכו, מתנגן בדיבורו, סרקסטי, חייכן,

השני צנום, סבר פנים רציני, בעל קול מתכתי.

שניהם חברי הכנסת מהראשונה עד השמינית. שניהם חברי הכנסת בתנועת בחרות שבאופוזיציה, שניהם אופוזיציונרים לוחמניים מאין כמותם, בשלטון מפא"י ובן-גוריון.

שניהם אנשי העקרונות, דבקים באידיאולוגיה, מבקרים חריפים של הנסיגה מסיני שביצע מנהיגם מנחם בגין במסגרת הסכם השלום עם מצרים, מאמינים ללא עוררין בזכותו הנצחית של עם ישראל לארץ-ישראל, חרדים לעתידו ונאבקים לביטחונו הצבאי והכלכלי.

שלא כד"ר בדר, זכה לנדאו אף להיות שר בישראל, בממשלת הליכוד הלאומי בסוף שנות הששים ובממשלת בגין בשנים 1978-79. לנדאו חי 65 שנה בלבד, בדר זכה לחיים ארוכים יותר - 93 שנה.

בדר גם זכה (במרכאות) להיווכח מה אכזריים הם החיים הציבוריים-הפוליטיים, גם על שום שלא נכלל בממשלה הראשונה לאחר המהפך, וגם כאשר בוועידת הליכוד ב-1986 עוד ניסה למנוע קרע, ניסה לדבר על לב חברי המרכז - והם קראו לעברו קריאות גנאי, ביזו אותו, גרמו לירידתו מן הבמה – איזה מחזה מביש לתנועה.

ד"ר יוחנן בדר וחיים לנדאו זכרם לברכה - היה היו ח"כים...

היה היו לנו, לתנועה ולמדינה, פרלמנטרים, פוליטיקאים ישרי-דרך, חריפי שכל, בקיאים במאטרייה, דבקים בדרך הלאומית, כמו שניים אלה.

והנה בזימון מקרים נדיר, בלי כל תאום בין האחד לשני, ראו אור תוך חודש ימים שני ספרים – האחד על ומאת יוחנן בדר, והשני על ומאת חיים לנדאו. הראשון ביוזמתה של עורכת הדין עדיה גלעד-סקולסקי, האחיינית האוהבת והאהובה עליו כל-כך, והשני ביוזמת הרב ד"ר יצחק אלפסי.

לגבי חיים לנדאו זהו חידוש – ספר ראשון על אודותיו, שמביא את נאומיו, מכתביו ומקצת מהמאמרים שפירסם, ועושה צדק עם חבר-כנסת לאומי, פעלתן ונמרץ, בעל עבר מפואר באצ"ל, גונדר "אברהם", חבר המיפקדה עד 1948, וכמובן - אבא של עוזי ואבי.

לגבי יוחנן בדר – הוא כבר זיכה אותנו בספר זכרונותיו "הכנסת ואני", ולאחר מותו ראה אור כרך נוסף של זכרונותיו "דרכי לציון". הוא השאיר אחריו מאות, אם לא אלפי מאמרים ונאומים, שרק טיפה מים זה כונס אל הספר החדש שערך יוסף קיסטר.

זכיתי והייתי שכן לשניהם בשיכון הוותיקים, שניהם ידידים מופלאים לאבא זכרו לברכה.

שני זכרונות אישיים שלי מד"ר בדר:

האחד – זכרון הליכתו המהירה, מכונס בעצמו, לא מביט ימינה ושמאלה, בדרכי השיכון אל עבר תחנת האוטובוסים, כדי לתפוס את האוטובוס שייקחנו לתחנה המרכזית בתל-אביב, משם יעלה על אוטובוס לירושלים, ועוד אוטובוס או מונית יביאוהו אל מקום העבודה – בית המחוקקים.

וזכרון שני – אני עורך בעיתון היומי "היום", כאן בקומה ששית של בניין זה - ועלי הוטלה המשימה הקבועה פעמים-שלוש בשבוע, להתמודד עם כתב היד של יוחנן בדר.

שכן זאת לדעת: את מאמריו כתב בכתב ידו, בעט נובע, בעברית-פולנית, ומסתבר, כי בסופו של דבר לא היה צריך הרבה לערוך. התוכן לעילא ולעילא - ללקק את השפתיים, המבנה מרהיב, הסגנון מיוחד ומושך.

מחיים לנדאו זכורה לי במיוחד הקריאה שלו בכנסת בשנת 1963, לעבר דוד בן-גוריון ששוב ושוב חזר על המאנטרה הקנטרנית שלו כלפי בגין, כי בתנועת החרות ישנם אנשים שקראו לעצמם פאשיסטים. "בדברך על אב"א אחימאיר זכרו לברכה, של נא נעליך מעל רגליך" – זרק לנדאו קונטרה לעבר בן-גוריון באותה ישיבה סוערת ומפורסמת, שאולי היא זו שהביאה להתפטרותו הסופית של בן גוריון מראשות הממשלה.

את דברי סיימתי בשני ציטוטים.

ד"ר בדר, בתום מסיבה שערכו לו חבריו בהגיעו לגבורות, השיב במלים ספורות אלה: "אני אוהב אתכם, ומצפה מכם לגדולות. אני גאה על הזכות שנפלה בחלקי לראות בתקומת ישראל בארצו".

חיים לנדאו, לאחר שנקטעה כף רגלו והוזמן לכהן כשר בכנסת העשירית, השיב למרכיב הממשלה מנחם בגין: "אני חולה, ואינני יכול לתפקד כשר. לא יהיה זה, על כן הוגן שאמשיך לשאת בתואר שר וענייני המשרד יסבלו בשל כך".

הוא שאמרנו: היה היו לנו ח"כים בתנועת החרות, בגח"ל ובליכוד, ועוד איזה ח"כים!