קודם כל ברצוני להודות למארגני הכנס על שהזמינו אותי לשאת דברים באירוע חשוב ומרכזי זה.

נתבקשתי לדבר על הסכנות הקיומיות האורבות למדינת ישראל.  

סכנה אחת, הידועה לכולנו, נובעת מהחימוש הגרעיני של אירן, המאיימת למחוק את מדינת ישראל מהמפה. אין להמעיט בחשיבות סכנה זאת. אך לעניות דעתי נראה שישירות, היא אולי פחות מאיימת ממה שנראה במבט ראשון. אירן היא מדינה ככל המדינות; יש לה כתובת, יודעים מי היא ואיפה היא. אם אמנם נכונות השמועות שלמדינת ישראל יש כוח הרתעה מתאים, ומה שלא פחות חשוב, אמצעי משלוח ומסירה מתאימים ואמינים, אז יש אמנם סכנה, אולם היא מוגבלת. מרבים לקרוא לשליטי אירן מטורפים, אך אין שום סימן שאמנם כך הם פני הדברים. שליטי אירן פועלים בצורה מאד מאד רציונאלית. יש להם מטרות שאמנם מנוגדות למטרות שלנו, אבל אלה הן המטרות שלהם, והם מקדמים אותן בהצלחה ניכרת. השמדת הערים המרכזיות של אירן אינה בין המטרות שלהם. אנחנו בהחלט צריכים לעמוד על המשמר, אבל החשש משימוש ישיר של נשק גרעיני נגד ישראל על ידי אירן, נראה מוגבל. אני מרשה לעצמי לדבר בחופשיות מפני שבשטח אינני יודע כלום, אולי פחות מכל אדם אחר באולם זה.

אולם, למרבה הצער, בחימוש הגרעיני של אירן יש סכנה אחרת, יותר מוחשית ויותר מאיימת, אם כי יותר עקיפה. סכנה זאת טמונה באפשרות של העברה של טכנולוגיה גרעינית מאירן לקבוצות טרוריסטיות כמו אל קיידה או אחרות – קבוצות שזהותן מעורפלת, שאין להן כתובת. גם קבוצות אלה אינן מטורפות, הן פועלות בצורה עקבית, רציונאלית, ומתוחכמת להשגת המטרות שלהן. אך בגלל שאין להן כתובת, מדיניות ההרתעה הישירה אינה פועלת לגביהן. לכן, אם הם מצליחים להשיג נשק גרעיני, לא ברור איך אפשר להרתיע אותם מלהשתמש בו נגדנו.

קבוצות אלה, או חלקן, קרובות מאוד במטרותיהן ובאידיאולוגיה שלהן לאירן. לכן יש סכנה ניכרת של העברת טכנולוגיה גרעינית ושל החומרים הנחוצים, מאירן לקבוצות אלה. אפשרות אחת היא שהעברה כזאת תהיה מכוונת, מאושרת על ידי שלטונות אירן. אפשרות אחרת – והיא יותר מתקבלת על הדעת – היא שההעברה לא תהיה מכוונת, לא מתוכננת. מדובר על הסתננות של גורמים טרוריסטיים קיצוניים לתוך המערכת הגרעינית האירנית, או על חוסר זהירות מספיקה מצד השלטונות האירניים, או על ידי הדלפה והברחה מכוונת בדרגים נמוכים של המערכת האירנית, הדלפה והברחה בלתי מוסמכת ואף בלתי ידועה לדרגים הגבוהים יותר.

אם אמנם מתבצעת העברה כזאת באחד משני האופנים שפורטו לעיל, או אז אנחנו באמת בצרה גדולה. לא נוכל בצורה ישירה למנוע מקבוצות אלה לבצע את זממם. ולכן יש לפעול בצורה עקיפה, ע"י מתן תמריצים מתאימים. לי נראות שתי דרכים לעשות זאת.

הדרך האחת היא לתת מוטיבציה חזקה ומוחשית מאד לממשלת אירן למנוע בכל מחיר העברת טכנולוגיה וחומרים גרעיניים לקבוצות שאינן פועלות בשליטתה.

הדרך השנייה, והפחות טובה, היא לתת מוטיבציה חזקה ומוחשית מאד לקבוצות הטרוריסטיות שעליהן מדובר, שלא להשתמש בנשק גרעיני נגד ישראל, גם אם יש להן נשק כזה. כאמור לעיל, הרתעה כזאת אינה פשוטה, מפני שלקבוצות אלה אין כתובת. אך יש להן מטרות, ויש להן זהות אידיאולוגית, וייתכן שאפשר ליצור את התמריצים הנאותים על רקע זה.

דיברנו על שתי סכנות קיומיות האורבות למדינת ישראל – הסכנה הגרעינית הישירה, והסכנה הגרעינית העקיפה. כאמור, הסכנה השנייה היא היותר גדולה. וכעת, כמה מילים על סכנה שלישית, שהיא אולי הגדולה מכולם. היא לא באה מאירן, ולא מקבוצות טרוריסטיות, ולא משום גורם חיצוני. היא באה מתוך עצמנו.

We have met the enemy, and it is us.

פגשנו את האויב, והוא אנחנו.

גבירותיי ורבותי הנכבדים, עבדכם הנאמן מתפרנס מתורת המשחקים – בין היתר ממשחקים מאד רציניים. משחקים של חיים ומוות, משחקים של קיום והשמדה. שם המשחק בתורת המשחקים הוא מוטיבציה, תמריצים. לעיל, דיברנו על המוטיבציה של העומדים מולנו. אך חשובה יותר היא המוטיבציה של עצמנו. היא היא ההולכת לנו לאיבוד. ובלי מוטיבציה, לא נחזיק מעמד. מה אנחנו עושים כאן? למה נמצאים כאן? למה שואפים כאן? ובכן, נמצאים כאן מפני שאנו יהודים, אנו ציונים. נמצאים כאן בגלל הקשר העתיק יומין שלנו לארץ זאת. שואפים להגשים את התקווה שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. בלי ההבנה העמוקה הזאת, לא נחזיק מעמד, פשוט לא נימצא כאן. הפוסט-ציונות תגמור אותנו.

לפני כחצי שנה, בפטרא שבירדן, אמר ראש הממשלה שאנחנו עייפים. הוא צדק. הוא נבחר על ידי העם, והוא מביע את רגשות העם. אנחנו דומים  למטפס הרים שנקלע לסופת שלג. יורד לילה, קר לו, הוא עייף, והוא רוצה לישון. אם אמנם הוא יישן, הוא יקפא למוות. אנחנו בסכנת מוות, מפני שאנחנו עייפים.

ארשה לעצמי להגיד כמה מילים לא פופולאריות, לא אופנתיות. ריצת העמוק שלנו לשלום היא בעוכרינו. היא באמת מרחיקה את השלום, ומעמידה את עצם קיומנו בסכנה. נדמה שזה Churchill שאמר, "אם רצונך בשלום, התכונן למלחמה." הכנה זאת כוללת הכנה חומרית, צבא מעולה, כלי מלחמה יעילים. אבל בראש ובראשונה מדובר על הכנה נפשית, על מוכנות נפשית ללכת למלחמה. 

מפות דרכים, ויתורים, מחוות, התנתקויות, התכנסויות, גירושים, וכו', וכו' אינם מביאים שלום. להיפך, הם מביאים מלחמה, כמו שראינו בקיץ שעבר. דברים אלה שולחים סיגנל ברור מאד לבני דודינו שאנחנו עייפים, שאין לנו כבר כוח נפשי, שאין לנו זמן, שאנחנו אומרים פוס. זה רק מגביר את התיאבון שלהם, זה רק מעודד אותם ללחוץ יותר, לדרוש יותר, לא לוותר על כלום.

דברים אלה נובעים משיקולים תיאורטיים פשוטים, וגם משכל ישר. אבל זה לא רק תיאוריה, זה גם הוכח שוב ושוב בשטח, במשך אלפי שנות היסטוריה. חזרתי היום מנסיעה להודו, שם שמענו על קטעים היסטוריים שגם הם הוכיחו אותו דבר. ויתורים, מחוות, מביאים למלחמה. נחישות, מוכנות למלחמה, מביאים לשלום.

גבירותיי ורבותי, אנחנו צריכים להגיד לבני דודינו, ידידים יקרים, אנחנו נשארים כאן, אנחנו לא זזים. יש לנו זמן, יש לנו סבלנות, יש לנו כוח סבל. הבינו-נא את זה, הפנימו-נא את זה. 

ולא רק להגיד לבני הדודים, אבל גם להרגיש את זה בעצמנו. זה – ורק זה – יביא את השלום. אנחנו באמת יכולים לחיות בשלום ובאחווה ובשיתוף פעולה עם בני הדודים. אבל רק אחרי שהם יבינו ויפנימו שהמדינה הציונית תישאר כאן לנצח.