אורי גלר מתיימר לעצור שעונים במהלכם, ואפילו הוא, המתחזה, לא הסב שעונים לאחור. לעומתו, בנימין נתניהו ואהוד ברק, שני קוסמים קוסמיים, מחזירים זמנים ליושנם. כל מי שכשל - חוזר בגדולות, כאילו הכישלון במקומותינו הוא תנאי לשיבה מהוללת מהודו. נכשלת-חזרת, זה כאן הכלל. והם אינם מחפשים יורש; הם היורשים של עצמם

ועוד מכנה משותף לברק ולנתניהו: שניהם מתחייבים שחל בהם שינוי; הם כבר לא אותם אנשים שהכרנו. ואיך נדע שהשתנו באמת? האם רק על דיברתם נסמוך

כמו בכל משפט, גם משפט הציבור מסתייע במגוון ראיות, ישירות או נסיבתיות, והשופטים מתקשים במקרה שלפנינו: לפי שעה, אין לנו הודאה על חטאים ומחדלים. שני הקאמבקיסטים ממאנים עדיין לשחזר לעין המצלמה את עברם המפוקפק. משתנים-משתנים, אך לא באמת מודים, ולו במקצת: הם לא טעו ולא כשלו, לגבי דידם

אין הודאה ואין חרטה: נתניהו אינו מתחרט על שאימלל מאות אלפי משפחות, שבר את מטה לחמן שלא במהרה יתאחה. ברק אינו מתחרט על שהקדיח את המו"מ עם סוריה, השאיר את אסד להתנענע בעריסה איראנית ואת נסראללה מתנענע בעריסה כפולה, איראנית וסורית. אלמלא נתקררו רגלי ברק במי אפסיים, לא היתה מלחמת לבנון שנייה פורצת. מאז זרמו מים רבים בירדן והרבה דם זרם

שני ההולכים ושבים גם אינם מציעים משהו חדש. עד כה לא הונחו על שולחן הציבור תוכניות חלופיות לתוכניותיהם הקודמות, מדיניות וחברתיות, שהתרסקו וריסקו. לא ראינו ולא שמענו אותם מוציאים ישן מפני חדש, רק ישן מפני ישן עוד יותר הם מוציאים: לא רק מי שהיה הוא שיהיה, גם מה שהיה יהיה. אפילו זמרים ותיקים השבים לבימה מרעננים את הרפרטואר המוכר שלהם, מוסיפים שניים-שלושה שירים חדשים, ובלבד שלא יישמעו פתטיים, שלא יעוררו רחמים

בלי שירה חדשה, בלי הללויה, ובלי חלום. לעיתונאי נחום ברנע אומר ברק "אנחנו חיים בעידן של התפכחות מאשליות; החלומות נגמרו". מי זקוק למנהיגים שאינם בונים את העתיד על חלום אלא על שברו; שאינם נבנים אלא מחורבנם של יורשיהם. בלי חלום יפה אין למציאות כעורה סיכוי להשתנות, והסיוט יימשך

ואין גם ראיות נסיבתיות לגלגול מחילות שמסתיים בתחיית המתים; השנים של ברק ונתניהו בכפור החמים לא שינו את טעמם ואינן דנות אותם לכף זכות: הם לא נגמלו מהתמכרותם-החו"לית, עשו לביתם, הרבו נכסים ולא הרבו דאגה לשדרות בצר לה או לקרית שמונה במר לה. אחד השקיף על המתרחש מחווילתו בקיסריה, והאחר מהקומה ה-32 במגדלי אקירוב. המילייה נשאר אותו מילייה יחסני ונהנתני, המקורבים אותם מקורבים, והכניסה למפוקפקים לא נאסרה. נתניהו בכינור הבלופים שמשכתבים היסטוריה, וברק בתוף השטיקים שמשפצים ביוגרפיה: "איך הוא יושב ומקשיב, נותן לדבר, ורואים עליו שהוא מפנים

ברק ונתניהו משולים לכלים אין חפץ שהושלכו מן הבית, ובא איש האלטע זאכן ואספם בעגלתו. ועכשיו, אין ברירה, נאלצים ללכת לשוק הפשפשים ולקנותם מחדש כי לא נמצאו כלים יותר נאים שמרחיבים דעתו של אדם ואינם מכווצים אותה

אהוד אולמרט ועמיר פרץ מתייחסים לקאמבקיסטים בעוינות. עינו של אולמרט צרה בנתניהו, ועינו של פרץ צרה בברק. קשה להבין ללבם: הרי ברק ונתניהו מצווים להם חיים לאחר מותם הפוליטי; הרי אין כאן איום אלא הבטחה: גם הם עוד ישובו, ככתוב - "אין משנים ממנהג המדינה"; ואיזו מדינה עלובה היא זאת, מלכה אביונה, שאלה השניים הם כל תקוותה