ארה"ב מאיצה בישראל לנהוג במהירות של 150 קמ"ש בדרך לחיסול יכולות החיזבאללה, השלוחה הסורית-איראנית שקטלה 300 אמריקאים ב- 1983 ומעורבת בטרור
אנטי-אמריקאי בעיראק. אבל ישראל מהססת, אינה סוחטת את הדוושה ומסתפקת ב-80 קמ"ש
את האכזבה מהססנות ישראל מבטא ה”וואל סטריט ג'ורנאל" הפרו-ישראלי, היומון המוביל בארה"ב, המבטא בדרך כלל את עמדת הנשיא בוש וסגנו צ'ייני: "השלכות כישלון ישראלי תהיינה מכוערות... ישראל התחייבה לא להפסיק עד פירוק החיזבאללה מנשקו... סיום המלחמה כאשר לחיזבאללה נותרה יכולת צבאית יפגע קשות בחזון בוש לגבי במזרח התיכון..." (1.8.06).
ככל שישראל נסוגה מהמטרות המקוריות של המלחמה, כן היא גורעת ממעמדה כיצרן של ביטחון לאומי המשדרג את הזרוע הארוכה של ארה"ב, וכן היא עלולה להצטייר כצרכן של ביטחון לאומי הנזקק ליד המושטת של ארה"ב.
ככל שישראל נתפשת כמי שאינה רוצה – או אינה יכולה – להכריע את החיזבאללה, כן עולה יוקרת ארגון הטרור, כן מתעודדים משטרי טרור במזרח התיכון, כן נחלשים משטרים ערבים פרו-אמריקאים כגון ירדן וכווית, כן מחמירה אי-היציבות האזורית, כן נפגע כושר ההרתעה של ישראל וארה"ב, כן מתקרבת המלחמה הבאה והחמורה יותר, וכן נחלש האינטרס האמריקאי לשתף פעולה עם ישראל.
ככל שישראל מתרחקת ממורשת ההתרסה המדינית והצבאית שעוצבה בהכרזת ומלחמת העצמאות (נוכח אמברגו צבאי אמריקאי!), מלחמת "ששת הימים" (למרות לחץ אמריקאי ואמברגו צרפתי) והפצצת הכור הגרעיני בעיראק (על אף איומי ארה"ב והמערב), כן נחלשת אהדת תומכים מושבעים של ישראל בקונגרס, בממשל ובקהילה הנוצרית בארה"ב.
ככל שהמלחמה מתמשכת, כן יקשה על הנשיא בוש להתמיד בתמיכתו בישראל מול לחצי גורמים ביקורתיים כמו בוש האב, מחלקת המדינה וה- CIA, חברות הנפט וההנדסה הרב-לאומיות, סעודיה, מערב אירופה והאו"מ.
ככל שישראל משעבדת את הפעילות המבצעית לתהליכים מדיניים, לדעת הקהל הבינלאומית ולדאגה קיצונית (שאינה מקובלת באף מדינה מערבית!) לצמצום הפגיעה באזרחי אויב, כן נפגעת היעילות המבצעית, כן גואות האבידות הישראליות, וכן תוהה הממסד הביטחוני בארה"ב: האם ישראל שקועה עדין בבוץ "תסביך לבנון 1982", לאחר ששפכה את "התינוק" (הריסה מוצדקת של יכולות טרור מאיים) עם "המים המלוכלכים" (הניסיון לשנות את המשטר בבירות)?!
ככל שישראל נסחפת לתהליך מדיני – בטרם חוסלו יכולות החיזבאללה – כן תיגרר אליו גם ארה"ב, תגבר השפעת האו"מ, אירופה ומחלקת המדינה (הקוראים לנסיגת ישראל לקווי 1949), יגדל משקל ארה"ב כמתווכת ניטרלית על חשבון מעמדה כבעלת-ברית ייחודית של ישראל, ויגבר הלחץ לוויתורים סוחפים של ישראל.
ככל שישראל מעלה על נס את הקריאה לכוח רב-לאומי בדרום לבנון, כן היא מצטיירת כמדינה המתעלמת מבריחת כוחות רב-לאומיים מלבנון, וכמדינה התלויה להגנתה בקבלני-משנה, המהווים מגן אנושי לטרוריסטים, מכשול בפני מרדף-חם ישראלי, ומרשם בדוק להרעת היחסים בין מרכיבי הכוח הרב-לאומי לבין ישראל.
ככל שהמלחמה משתרכת, כן מיושמים לקחיה ביו"ש ובעזה, ההופכת בהדרגה לחיזבאלליסטן, המוסיפה שמן למדורת הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי.
הנשיא בוש וסגנו אינם רואים בישראל גרורה, אלא בעלת-ברית ערכית, אסטרטגית וייחודית, המהווה מוצב-קדמי במלחמת העולם השלישית בין הדמוקרטיות המערביות לבין הטרור האסלאמי הממוקד במזרח התיכון. לכן, אין הם מתנהגים כמתווך ניטרלי, אלא מדרבנים את ישראל להפגין את ההעזה ששדרגה את מעמדה משארית הפליטה ב-1948 לבעלת-ברית מרכזית ב-2006. נחישות ישראלית להכריע – ולא רק לנצח – את החיזבאללה, מחייבת מעבר להילוך גבוה ונהיגה במהירות של 150 קמ"ש, כפי שמתחייב מהאינטרסים המשותפים של ירושלים ווושינגטון. מן הראוי שמנהיגי ישראל יעבירו הילוך וישננו את האמרה האמריקאית: "אם אינך יכול להתמודד עם הדוברמנים ברחוב, הצטרף לפודלים על המרפסת".
| 